האומנות העדינה של לא לשים ז** - סיכום הספר שיגרום לכם לחשוב מחדש על אושר
- עוז מצליח
- 13 בנוב׳
- זמן קריאה 11 דקות
במשך שנים אמרו לנו לחשוב חיובי.
אמרו לנו שכל אחד מאיתנו מיוחד, שצריך לשאוף ליותר, לרצות יותר, להיות יותר, ושאם רק "נרצה את זה מספיק חזק" נשיג כל מה שנרצה.
אבל לאחר שנים, התוצאה היא שאנחנו מותשים, חרדתיים, ומרגישים אשמה תמידית שאנחנו לא מאושרים "מספיק". אנחנו מנסים לרדוף אחרי כל ההזדמנויות, כל החוויות וכל האישורים החברתיים, וקורסים תחת העומס.
מארק מנסון שובר עם פטיש 5 קילו את קלישאות העזרה העצמית האלה. בספרו, "האמנות העדינה של לא לשים ***", שם הוא מציע גישה הפוכה לחלוטין: אולי הסוד לאושר הוא לא לרצות יותר, אלא לבחור פחות דברים שיהיה אכפת לכם מהם.
בעברית קראו לספר חוכמת האדישות אבל זה ממש לא מדריך לאדישות; זה מדריך כירורגי לסינון רעשים. הוא ילמד אתכם איך להפסיק לבזבז את האנרגיה שלכם על שטויות, ולשמור אותה רק למה שבאמת חשוב, וחשוב מכך, למה שבאמת שווה להיאבק בשבילו.
#1 בעיית השפע: למה אנחנו לחוצים כשאנחנו אמורים להיות בעננים?
אנחנו חיים בעידן שכולו הזדמנויות. אנחנו יכולים לבחור כל קריירה, כל בן/בת זוג, אפילו את מקור החדשות שלנו מתוך שפע אינסופי. לכאורה, היינו אמורים להיות בעננים.
אז למה, אם הכול כל כך פתוח, כל כך הרבה מאיתנו לחוצים, מרוקנים ולא מסופקים?
התשובה הפשוטה היא שאנחנו מנסים לעשות הכול. כשיש לך כל כך הרבה אופציות, אתה בסוף מתפזר על כולן. אתה שורף את עצמך בניסיון לרדוף אחרי כל האפשרויות בבת אחת.
אז מה הפתרון? הספר הזה מציע דרך פשוטה: להבין מה באמת אבל באמת חשוב לך, ולהתרכז רק בזה. וכל הדברים האחרים? הגיע הזמן להפסיק לתת להם לנהל אותך או במילים פחות עדינות, "לא לשים עליהם זין".
הסיכום הבא יעזור לך לגלות את הדברים המעטים שבאמת שווה לך להשקיע בהם את האנרגיה שלך.
#2 המאבק: תפסיקו לחפש חיים קלים, תחפשו מאבק ששווה לכם.
מה אתה באמת רוצה מהחיים? מה המטרה הסופית שלך? מה ההישג שתרצה שיהיה כתוב לך על המצבה?
זו שאלה קשה. בטח, רובנו נגיד "אושר, משפחה אוהבת ועבודה שאני נהנה ממנה", אבל אלו שאיפות די מעורפלות. והבעיה עם שאיפות מעורפלות היא שהן לא באמת דוחפות אותך להילחם על ההצלחה.
למרבה הצער, אם אתה רוצה להגיע לאנשהו בחיים, אתה תצטרך להיאבק. השגת מטרות דורשת עבודה מרובה והרבה התמדה וזה מובטח שיהיו בדרך נפילות וקשיים.
אם אין לך מטרה שאתה "נעול" עליה, אתה פשוט תתקפל מול הקושי הראשון
בוא נגיד שהמטרה שלך היא להיות מנכ"ל. זה בהחלט נשמע מגניב עם כל הכוח והאחריות. ועדיין, להיות מנכ"ל זה רחוק מלהיות טיול בפארק.
מנכ"לים עובדים בקביעות 60 שעות בשבוע, צריכים לקבל החלטות קשות ולהיות מוכנים לפטר אנשים, שוב ושוב. אם אתה לא באמת שרוף על הרעיון להיות מנכ"ל, אתה תישבר תחת העומס, והסיכוי שלך להצליח יהיה אפסי.
מכיוון שאי אפשר להתחמק ממאבק, אתה חייב למצוא משהו ששווה להיאבק בשבילו. אתה צריך לזהות מה אתה באמת נהנה לעשות. לעבוד על משהו שעושה לך טוב אומר שאתה לא רק תעמוד בקשיים, אתה תלמד לאהוב אותם.
קחו לדוגמה את הסופר (כותב ספרים) שהבין שהוא ממש נהנה לכתוב על דייטינג, אז הוא החליט לפתוח בלוג לייעוץ בתחום. בהתחלה זה היה מאתגר, אבל בגלל שהוא אהב את מה שעשה, הוא פרח מתוך הקושי. בסופו של דבר, המאבק השתלם; הבלוג צבר מאות אלפי עוקבים ושילם לו מספיק כדי להפוך את זה למשרה מלאה.
אין טעם לחפש חיים קלים, כאלה בלי אתגרים.
הדרך היחידה להתקדם היא למצוא מטרה שאתה רוצה להיאבק למענה.
חשוב באותה מידה להגיד "לא" לכל המאבקים והמשימות שלא מביאים לך שמחה. תהיה אכזרי ותפסיק לרדוף אחרי דברים שלא עושים לך טוב. תתרכז בכמה דברים בודדים שהם מעולים ופשוט אל תשים זין על כל השאר.
#3 מטאליקה והביטלס: למה מגאדת' הרגישו כישלון?
את הדוגמאות הטובות ביותר להצלחה שמגיעה מתוך מאבק אפשר למצוא בעולם האמנות. הרי כולנו מדמיינים את האמן הטיפוסי כאדם עני שאיש אינו מכיר בו, כזה שמסרב לוותר עד שהגאונות שלו תזכה להכרה.
והסטריאוטיפ הזה, למען האמת, די מדויק.
ניקח לדוגמה את הגיטריסט דייב מאסטיין. ב-1983, מאסטיין נזרק מהלהקה שלו בדיוק כשהם עמדו על סף תהילה. רותח מזעם על הדחייה, הוא נשבע להראות לחברי הלהקה הקודמים שלו כמה הם טעו. במשך שנתיים הוא עבד ללא הפסקה כדי לשפר את הכישורים שלו ולמצוא נגנים ללהקה טובה יותר. הלהקה שהוא הקים הייתה "מגאדת'", להקה מפלצתית שהמשיכה למכור מעל 25 מיליון אלבומים.
אבל, למרות ההצלחה העצומה של מגאדת', מאסטיין עדיין לא היה מאושר.
הוא המשיך למדוד את ההצלחה שלו בהשוואה להישגים של הלהקה הקודמת שלו. לרוע מזלו, הלהקה ההיא הייתה "מטאליקה", אחת הלהקות הגדולות בעולם. בגלל שהוא השווה את עצמו למטאליקה, מאסטיין ראה בעצמו כישלון, וזה לא שינה כמה הוא הצליח בפועל. האומללות המתמשכת של מאסטיין מדגישה סכנה נפוצה: הנטייה למדוד את ההצלחה שלך ביחס להצלחה של אחרים.
עבור מאסטיין, הדרך היחידה להרגיש מוצלח הייתה להיות יותר מוצלח מהחברים הקודמים שלו, וזה גזר עליו אכזבה תמידית.
ברור שצריך למצוא ערכים בריאים יותר שדרכם שופטים הישגים.
פיט בסט הוא דוגמה מבריקה לאיך הערכים הנכונים יכולים להוביל לאושר. כמו דייב מאסטיין, גם בסט נזרק מלהקה רגע לפני הפריצה הגדולה. במקרה של בסט, הלהקה הזו הייתה "הביטלס", הלהקה הגדולה בכל הזמנים.
כשהוא צפה בחברי הלהקה הקודמים שלו כובשים את הפסגה, בסט נפל לדיכאון עמוק. אבל אז, הוא החליף את הערכים שלו. הוא הבין שמה שהוא באמת רוצה בחיים זה משפחה אוהבת וחיים ביתיים מאושרים. בטח, הוא עדיין רצה לנגן, אבל הוא לא רצה שההצלחה המוזיקלית, או היעדרה, תגדיר את החיים שלו.
המיקוד מחדש הזה הוביל אותו לחיים מאושרים ומספקים, ובסט אפילו חזר ליהנות מנגינה הפעם בלהקות הרבה פחות מצליחות.
אז כשזה מגיע לאושר, הערכים שלנו חשובים יותר מההצלחה. בחלק הבא נראה איך מוצאים את הערכים הנכונים לחיות לפיהם.
#4 ערכי חרא: איך תדעו אם הערכים שלכם דפוקים
בחלק הקודם ראינו שלהשוות את עצמך לאחרים זה מתכון לאכזבה. וזה רק אחד מתוך רשימה ארוכה של "ערכי חרא" שיכולים להרוס לך את הדרך לאושר.
קחו לדוגמה את "עונג". הרבה אנשים הופכים את המרדף אחרי העונג לדבר הכי חשוב בחיים. אבל לרדוף אחרי עונג מעל הכול זה לא בריא; למעשה, זה הערך המרכזי של נרקומנים, נואפים וגרגרנים. מחקרים מראים שמי שרואה בעונג את הטוב העליון, סביר להניח שיהיה חרדתי ומדוכא יותר.
ערך חרא נפוץ נוסף הוא למדוד את החיים שלך לפי הצלחה חומרית. בין אם זה לרצות אוטו גדול יותר משל השכן או לנפנף ברולקס חדש, רובנו נפלנו בזה מתישהו. הבעיה היא שזה לא באמת מוביל לאושר. מחקרים הראו שברגע שהצרכים הבסיסיים שלנו (אוכל, קורת גג) מסופקים, תוספת עושר לא מגדילה את האושר שלנו. למעשה, המרדף אחרי כסף יכול אפילו להזיק, אם אנחנו בוחרים בו על פני ערכים כמו משפחה, יושר או כנות.
אז איך נמנעים מהערכים הדפוקים האלה? ובכן, אנשים נצמדים לערכי חרא בעיקר בגלל שאין להם ערכים טובים יותר להחזיק בהם. אז אם אתה לא רוצה להיות נהנתן עיוור או לקנא במרצדס של השכן, אתה צריך לזהות ערכים ששווה לחיות לפיהם.
ערכים "טובים" צריכים לעמוד בשלושה קריטריונים:
הם מבוססים במציאות.
הם מועילים לחברה.
הם בשליטה מיידית שלך.
קח לדוגמה כנות. זה ערך מעולה. למה? כי אתה שולט בו (רק אתה מחליט אם לומר את האמת); הוא מבוסס במציאות; והוא מועיל לחברה (כי הוא מספק משוב אמיתי לאנשים).
ערכים טובים נוספים שעונים על הקריטריונים האלה הם יצירתיות, נדיבות וענווה.
#5 האמת, אתה לא פתית שלג מיוחד
בנוסף לערכים הדפוקים שאנחנו בוחרים, מנסון תוקף חזיתית עוד רעיון שגדלנו עליו: שכל אחד מאיתנו "מיוחד".
הוא טוען שהאמונה הזו, שכל אחד הוא "פתית שלג ייחודי" וחד פעמי, יצרה תרבות שלמה של "מגיע לי". אנחנו מרגישים שמגיע לנו להרגיש טוב כל הזמן, שמגיע לנו להיות מאושרים בלי מאמץ, ושאנחנו מרכז העולם.
הבעיה היא שהמציאות לא מתיישרת לפי הציפיות האלה. כשהחיים האמיתיים פוגשים את תחושת ה"מגיע לי" המנופחת שלנו, אנחנו מתרסקים וסובלים.
לדברי מנסון, דווקא הקבלה של ה"בינוניות" שלנו, ההבנה שאנחנו לא כאלה מיוחדים, שאנחנו אנושיים בדיוק כמו כולם עם אותן בעיות, היא זו שמשחררת. היא מורידה מאיתנו את הלחץ להוכיח משהו כל הזמן, ומאפשרת לנו להתחיל לעשות את העבודה האמיתית.
#6 האחריות: תפסיקו להיות קורבן, תתחילו לקחת אחריות.
אלפי אנשים רצים מרתון כל שנה. רבים מהם עושים את זה למען מטרה טובה. גם אם רובם בקושי מסיימים, הם גאים בהישג. עכשיו דמיינו שאתם לא בוחרים לרוץ מרתון, אלא מכריחים אתכם. לא משנה כמה טוב תרוצו, רוב הסיכויים שתתעבו את כל החוויה.
ההרגשה שאתה "חייב" לעשות משהו שודדת ממנו את כל הכיף.
למרבה הצער, רבים מאיתנו עוברים את החיים כאילו החוויות שלנו נכפו עלינו. בין אם זה ריאיון עבודה שנכשלנו בו, דחייה מבן זוג, או אפילו אוטובוס שפספסנו אנחנו אוהבים לראות את עצמנו כקורבנות מסכנים של נסיבות החיים.
בואו ניקח דוגמה קיצונית: וויליאם ג'יימס. הוא נולד למשפחה עשירה ומיוחסת באמריקה של המאה ה-19, אבל סבל מבריאות רופפת, התקפי הקאות ועוויתות בגב. החלום שלו היה להיות צייר, אבל הוא התקשה להצליח, ואבא שלו לעג לו ללא הרף על חוסר הכישרון שלו. אז הוא החליט ללכת על רפואה, ואז גם נשר מבית הספר לרפואה.
חולה, אומלל, בלי תמיכה מהמשפחה ובלי עבודה, ג'יימס שקל להתאבד.
אבל אז, הוא קרא עבודה של הפילוסוף צ'ארלס פירס. הטיעון המרכזי של פירס היה שכל אדם חייב לקחת 100% אחריות על חייו. המסר הזה היכה בג'יימס.
הוא הבין שהאומללות שלו נבעה מהאמונה שהוא קורבן של כוחות חיצוניים. בין אם זו המחלה שלו או הביקורת של אבא שלו, הוא האשים את המצב שלו בדברים שהוא לא יכול לשלוט בהם, וזה גרם לו להרגיש חסר אונים.
הוא החליט שהוא אחראי לחייו ולפעולותיו. המחשבה הזו נתנה לו כוח, והוא התחיל מחדש. אחרי שנים של עבודה קשה, ג'יימס הפך לאחד מאבות הפסיכולוגיה האמריקאית.
אז אם אי פעם תרגישו כמו קורבן, תזכרו בוויליאם ג'יימס ותנסו לקחת אחריות על החיים שלכם.
נניח שבת הזוג זרקה אותך. הכי קל בעולם להאשים אותה שהיא אכזרית וחסרת רגישות. אבל יהיה חכם יותר לבדוק איך אתה היית אחראי לכישלון של מערכת היחסים. אולי הזנחת את החלק שלך במטלות הבית, או אולי לא תמכת בשאיפות שלה.
רק כשאתה מבין מה הטעויות שלך ועובד עליהן, אתה יכול להימנע מהן בעתיד. ורק אז תוכל לחיות חיים טובים ומאושרים יותר.
#7 הזהות: אל תפחדו לאבד את הזהות שלכם, היא ממילא אשליה.
תאר לעצמך: אתה מנהל בכיר בחברה גדולה ומפוארת. אתה אוהב את העבודה ואת המשכורת; יש לך אוטו יקר, בגדים מחויטים ואת הכבוד של הקולגות שלך. אבל יותר מכל, אתה אוהב להיות מנהל בכיר. זו הזהות שלך.
עכשיו, דמיין שיש לך הזדמנות להגיע לפסגה, לצמרת. אבל להזדמנות הזו יש סיכון אדיר. אם תיכשל, אתה תאבד הכול. הג'וב, האוטו, הכבוד, והכי חשוב, את הזהות שלך.
היית לוקח את הסיכון?
הרוב המוחלט של האנשים לא היו מסכנים את זה. זו תוצאה של מה שהסופר מכנה "חוק ההימנעות של מנסון": הנטייה שלנו לברוח מכל דבר שמאיים על הזהות שבנינו לעצמנו.
למרות שהימנעות מסיכונים גדולים, כמו זה שתיארנו, עשויה להיראות חכמה, הייאוש שלנו להגן על הזהות שלנו הוא לרוב יותר מכשול מאשר עזרה.
לדוגמה, הרבה אמנים וכותבים חובבים מסרבים לפרסם או למכור את העבודות שלהם. הם מפחדים שאם הם יראו למישהו את האמנות שלהם, אף אחד לא יאהב אותה. לנסות ולהיכשל יהרוס להם את הזהות, זהות שבנויה כולה סביב האפשרות שהם עשויים להיות אמנים גדולים. אז הם פשוט אף פעם לא מנסים.
למרבה המזל, יש דרך להתמודד עם הצדדים השליליים של "חוק ההימנעות": לתרגל בודהיזם.
הבודהיזם מלמד שזהות היא אשליה. כל תווית שאתה מדביק לעצמך - עשיר, עני, שמח, עצוב, מוצלח, כישלון, היא בסך הכול מבנה מחשבתי. התוויות האלה פשוט לא אמיתיות, ואסור לנו לתת להן להכתיב לנו את החיים.
לכן, אנחנו חייבים ללמוד לשחרר את הזהות שלנו.
להשתחרר מהגדרת זהות יכול להיות חוויה נפלאה. למשל, אולי תמיד הגדרת את עצמך כ"איש קריירה", וזה גרם לך לשים את העבודה במקום הראשון, ואת המשפחה והתחביבים במקום השני. אם תשחרר את הדימוי העצמי המגביל הזה, תהיה פנוי לעשות כל מה שעושה לך טוב, בין אם זה לבלות עם הילדים או לבנות דגמי מטוסים.
#8 הטעות של להיות צודק
אתה שונא את האנשים המעצבנים האלה שתמיד חושבים שהם צודקים? אלה שיודעים הכול, שגם כשאתה אומר להם שהם טועים, פשוט לא מקשיבים? תודה לאל שאתה לא כזה!
אה, רגע. למרבה הצער, אתה כן.
מדי פעם, כולנו סובלים מהאשליה שאנחנו צודקים כשאנחנו ממש לא.
קחו דוגמה: חבר של מארק מנסון, כותב הספר, התארס. כמעט כולם ראו בארוס המיועד אדם הגון וידידותי. חוץ מאח של הכלה. הוא פשוט לא הפסיק לבקר את הבחירה של אחותו והיה משוכנע שהארוס יפגע בה. רוב האנשים ידעו שהוא טועה, כולל אחותו. אבל כמה שהם ניסו, הם לא הצליחו לגרום לו אפילו לשקול את האפשרות שהוא... ובכן, טועה.
אם אתה רוצה להימנע מלהיות "האח", אתה חייב להיות מוכן לשאול את עצמך "רגע, אולי אני טועה?". שוב ושוב. רק ככה אפשר להתגבר על הנקודות העיוורות שבהן אתה בטוח שאתה צודק, כשבפועל אתה ממש לא.
זה לא קל כמו שזה נשמע; ברוב המקרים, האמונות השגויות שלנו נועדו לכסות על חוסר הביטחון שלנו. זה אומר שכאשר אנחנו כל הזמן מטילים ספק בהחלטות ובפעולות שלנו, אנחנו חושפים אמיתות לא נוחות על עצמנו.
נחזור לאח הביקורתי: סביר להניח שהסלידה שלו מהחתן הסתירה את חוסר הביטחון שלו. אולי הוא קינא שאחותו מצאה אהבה והוא לא. אולי הוא כעס כי היא הקדישה את תשומת הלב שלה לארוס, ולא לו. לא משנה מה הסיבה, היה לו קל יותר להניח הנחות שגויות מאשר להתמודד עם הפחדים של עצמו.
למזלנו, אנו לא חייבים ליפול לאותה מלכודת. אם נהיה מוכנים לפקפק באמונות שלנו ולהתמודד עם חוסר הביטח... רגע, סליחה, עם "האתגרים" שלנו, נצליח לחיות בצורה בריאה ומאושרת יותר.
#9 רומיאו ויוליה: אהבה או התמכרות?
"רומיאו ויוליה" הוא אולי סיפור האהבה הכי מפורסם בעולם, ועדיין, הוא ממש לא סיפור שמח. האמת, הוא די כאוטי: יש שם רצח, גירוש, סכסוכי דמים, והוא נגמר בכך ששני האוהבים מתאבדים.
הסיפור הטראגי הזה מדגיש כמה כוח הרסני יכול להיות לאהבה רומנטית. מחקרים הראו שלהתאהבות "תשוקתית" יש על המוח אפקט דומה לזה של קוקאין. כלומר, אתה חווה "היי" מטורף, ואז מתרסק חזרה למטה. ואז אתה מחפש שוב את ה"היי", לא בהכרח עם אותו אדם, וזה מתכון לכאב ובלאגן.
בתקופה של שייקספיר, הסכנות של אהבה רומנטית היו ידועות. יכול להיות שהוא בכלל כתב את "רומיאו ויוליה" כביקורת על התשוקה הרומנטית ככוח הרסני.
עד המאה ה-19, רוב מערכות היחסים והנישואים התבססו על הכישורים המעשיים של כל צד (הוא מביא כסף, היא מנהלת בית), ולא על אהבה ותשוקה. כמובן, היום המצב שונה. אנחנו רואים באהבה רומנטית את האידיאל, וזה מוביל להרבה שברונות לב.
אז מה עושים? מוותרים על רומנטיקה לגמרי? לא בדיוק.
אהבה רומנטית יכולה להיות בריאה או לא בריאה, תלוי בכמה קריטריונים.
אהבה לא בריאה קורית כשכל אחד מבני הזוג משתמש במערכת היחסים כדי לברוח מהבעיות של עצמו.
למשל, הם אומללים בחיים שלהם, אז הם משתמשים ברגשות ביניהם כהסחת דעת. הבעיה היא שאי אפשר להסתיר בעיות אישיות לנצח, ובסוף הבריחה הזו מחמיצה.
אהבה בריאה, לעומת זאת, קיימת כששני הצדדים מושקעים במאה אחוז במערכת היחסים. במקום להשתמש בה כהסחת דעת, הם מחויבים אחד לשני. במקום להתרכז רק ברגשות של עצמם, כל צד מציע תמיכה לבן/בת הזוג.
אבל, התמיכה הזו חייבת להיות רצויה. אם צד אחד חוצה גבולות ומנסה לשלוט בשני (למשל, לנסות "לפתור לו את כל הבעיות"), יתחילו בעיות. אם צד אחד מנסה לשלוט בשני, זו הוכחה ברורה לאהבה לא בריאה.
#10 "פרויקט האלמוות": למה המרדף אחרי מורשת דופק לנו את החיים.
לא נעים לחשוב על זה, אבל יום אחד אתה תמות. העובדה הלא נוחה הזו, ואיך שאנחנו מתמודדים איתה, קשורה באופן הדוק לאיך שאנחנו חיים את החיים שלנו.
כדי להבין כמה המוות שולט בנו, כדאי להכיר את עבודתו של ארנסט בקר. בקר היה דוקטור לאנתרופולוגיה ודי "סורר" אקדמי. למרות שהקריירה שלו נקטעה מוקדם, הוא כתב ספר משפיע בשם "הכחשת המוות".
בספר הזה, בקר הציג שני רעיונות מרכזיים.
הראשון: בני אדם מפחדים פחד מוות מהמוות. בניגוד לחיות אחרות, אנחנו מסוגלים לדמיין מצבים היפותטיים. אנחנו יכולים לדמיין איך החיים שלנו היו נראים אם היינו בוחרים מקצוע אחר, או... איך החיים ייראו אחרי שכבר לא נהיה פה.
וזו בדיוק הבעיה, שמובילה לרעיון השני של בקר: מכיוון שאנחנו יודעים שדיננו למות, אנחנו מנסים ליצור "עצמי רעיוני" שימשיך לחיות אחרינו. במילים אחרות, אנחנו מכלים את חיינו במרדף אחרי "פרויקטים של אלמוות", דברים שישאירו אחרינו מורשת.
הדחף הזה גורם לאנשים לרדוף אחרי תהילה, בעוד אחרים ינסו להשאיר חותם בדת, בפוליטיקה או בעסקים.
אבל החלום הזה על חיי נצח גורם לבעיות... הרצון של אנשים לעצב את העולם (או לפחות חלק ממנו) כראות עיניהם גרם למלחמות, הרס ואומללות. וזה גם לא בריא לנו כאינדיבידואלים. הלחץ להשאיר חותם גורם לנו לסטרס וחרדה.
למרבה המזל, יש פתרון פשוט. אנחנו צריכים להפסיק לשאוף לאלמוות. אנחנו צריכים להפסיק "לשים זין" על תהילה וכוח, ובמקום זה להתרכז בכאן ועכשיו. תחפשו משמעות בהווה ותנסה להפיץ אושר ושמחה איפה שאתם נמצאים.
העיקרון הזה, לא לשים זין, לא מוגבל רק למחשבות על מוות. כמו שלמדנו בסיכום הזה, הניסיון להיות הכול בשביל כולם רק מוביל לכאב. אם אתה רוצה לחיות חיים מאושרים, תתמקד בדברים שאתה נהנה מהם, בין אם זה המאבק ששווה להיאבק בו או מערכת יחסים בריאה.
כל השאר זה הסחת דעת מיותרת.
המסר המעשי: תלמדו להגיד "לא" ותבחרו מה להחמיץ.
המסר המרכזי בספר: אנחנו מנסים לעשות יותר מדי בחיים, וזה מוביל ללחץ ואומללות. כל אחד מאיתנו צריך ללמוד להפסיק לשים זין על הדברים שגורמים לנו כאב. תבחרו ממה שבאמת אכפת לכם, ותפתחו גישה בונה יותר לעבודה, אהבה והחיים עצמם.
שכחו מ-FOMO ותלמדו להגיד "לא".
אם אתם רוצים להתמקד רק בדברים שבאמת חשובים לכם, חיוני שתגידו "לא!" לכל השאר. FOMO (הפחד להחמיץ) משאיר אותנו לחוצים, אבל האמת היא שתמיד נחמיץ דברים, לא משנה מה נעשה. אנחנו לא יכול לקבל גם קריירה מושלמת, גם מלא זמן למשפחה וגם אינסוף שעות לגלוש בחוף. מה שחשוב זה לבחור מה מבין כל אלו להחמיץ.
אז תבחרו מה חשוב לכם, ותתעלמו מכל השאר. תהיו אכזריים עם זה.
וזהו סיכום הספר - האומנות העדינה של לא לשים ז**
תגובות