סיכום "הספר על הטאבו לדעת מי אתה" מאת אלן ווטס

אנחנו לא "נכנסנו לעולם". נולדנו מתוכו. כמו שגל הוא תנועה של האוקיינוס, כך אנחנו תנועה של היקום. אלן ווטס מנפץ את אשליית הנפרדות ומזמין אותנו לגלות את מה שתמיד ידענו.

הסיכום כולל את הרעיונות המרכזיים שמסבירים איך אנחנו יוצרים את אשליית הנפרדות, מה המשמעות האמיתית של זהות אנושית, ואיך אפשר להתחיל לחיות מתוך הכרה עמוקה יותר של מי אנחנו באמת. הכנתי לכם הכל בסיכום מרתק המבוסס על הספר "הספר: על הטאבו לדעת מי אתה" ("The Book: On the Taboo Against Knowing Who You Are") מאת אלן ווטס

בחרתי להתמקד בחלקים מסויימים, הסיכום לא כולל את כל העומק הפילוסופי והרעיונות המתקדמים שמופיעים בספר המלא, כמו הניתוח העמוק של הקשר בין השפה לתפיסת המציאות, הביקורת המפורטת על הפסיכולוגיה המערבית, והדיון בדתות המזרח ובהשפעתן על ההבנה העצמית. לחוויה המלאה של התורה של ווטס, מומלץ בחום לקרוא את הספר המקורי.

#1 הטאבו האחרון: להכיר את עצמך

בעולם המערבי כמעט ולא נותרו טאבו. למעט האמת על מה המשמעות האמיתית של להיות אנושי.

לאורך הדורות נהגנו להשתחרר בהדרגה מאיסורים חברתיים. במקומות רבים בעולם, מיניות הייתה הטאבו המרכזי. ביפן, למשל, משפחות הרגישו מבוכה עמוקה לדבר בגלוי על מין, ולכן זוגות טריים קיבלו ספר הדרכה אינטימי לליל הכלולות, ספר שעסק בתנוחות אהבה ובידע שהיה חשוב, אך לא נאמר.

לעומת זאת, במערב של ימינו, קשה לומר שסקס נותר טאבו. הוא משולב בפרסומות, קליפים ושירי פופ, לעיתים קרובות עד כדי זילות. 

אבל טאבו עמוק בהרבה נותר כמו שהוא, כמעט אסור: לדבר על מה זה באמת להיות אנושי.

הדרך שבה אנו מגדירים את עצמנו היא מוטעית ביסודה. אנחנו נוטים לחשוב שכל אדם הוא יצור יחיד, נפרד, שחי חיים מבודדים מן האחרים ומהעולם. הטעות הזו משתקפת אפילו בשפה היומיומית שלנו: "נכנסנו לעולם", או "אדם שצריך להתמודד עם המציאות". כל אלה מרמזים על כך שאנו תופסים את עצמנו כישויות שנמצאות מחוץ לעולם, ונדרשות לשרוד בו. אבל זהו דימוי שקרי.

האמת היא שלא באנו לתוך העולם, אלא נולדנו מתוכו. כשם שהאוקיינוס יוצר גלים, כך כדור הארץ יוצר בני אדם. הגל מהווה תנועה על פני המים, אך הוא אינו נפרד מהם לעולם. הוא אינו ישות אחרת או נפרדת. כך גם האדם, כל אחד מאיתנו מהווה ביטוי של אותה תנועה אחת גדולה. ובכל זאת, אנו ממשיכים לחיות מתוך אשליית הנפרדות. אנו נאחזים בזהות נפרדת ומוגדרת, כאילו ניתן באמת לסמן את הגבול בין המקום שבו אני מתחיל למקום שבו העולם נגמר.

רק כאשר אנו מתחילים להטיל ספק בזהות מוגדרת זו, נפתח בפנינו מרחב אחר לחלוטין. מרחב שקט ופתוח, שבו הזהות אינה מבוססת על תוויות חיצוניות אלא על חוויה ישירה ופנימית. בתוך מרחב זה ניתן להתחיל לזהות תנועה עדינה יותר של תודעה. כזו שאיננה נפרדת מגופנו, אך גם אינה כלואה בתוכו. תודעה שנעה, מתבוננת ויודעת. והיא אינה "שלי" באופן אישי. היא פשוט קיימת.

הספר הזה מתחיל בדיוק מהמקום הזה, מהרגע שבו מתגלה לנו, לא כשכנוע אלא כהבנה, שה"אני" שאחזנו בו כל כך חזק, הוא רק שכבה דקה. מאחוריו מחכה אמת פשוטה, שקופה, שאינה דורשת מאמץ כדי לדעת אותה, רק להסכים להיזכר.

#2 אמת שקופה: "הזהות שאיננו מצליחים לתפוס"

בני האדם מתעלמים כבר זמן רב מהאמת לגבי הזהות שלהם, זאת משום שהשכל הרציונלי פשוט לא מסוגל להכיל אותה.  זהו ביטוי של מגבלה יסודית בדרך שבה אנו תופסים את המציאות.

כשאנחנו חושבים על מי ניסה באמת להבין מהי זהות אנושית, עולים מיד שמות כמו פרויד או יונג. חוקרי הלא מודע, שפרצו דרך בהבנת הנפש. אבל גם הם, כמו רוב האנשים בהיסטוריה, פספסו אמת בסיסית אחת על הזהות שלנו. והאמת הזו כל כך פשוטה, עד שהיא כמעט בלתי ניתנת לניסוח במילים. בגרמנית קיימת מילה שמתארת בדיוק את זה: Hintergedanken - מחשבה אחורית, אינטואיטיבית, שכולם חשים בה באופן עמום אך מעדיפים שלא להתעכב עליה.

במקום זה, התרבות הפופולרית חיזקה את הדימוי של האדם כיצור בודד, עצמאי, "חזק", אך מנותק. נקודה זעירה ביקום אדיש. והרעיון הזה נטמע בנו כל כך עמוק, עד שהוא נדמה לאמת.

אבל למעשה, האדם אינו טיפה נפרדת בתוך האוקיינוס. הוא הים עצמו. בגל מסוים, רגעי, בתוך אינספור תנועות אנרגיה.

 אנחנו חלק משדה אנרגטי עצום שמכיל את הכול; את האדם, את האטום, את שדות האנרגיה הגרעינית, את החלל.

ולכן, כאשר אדם אומר "אני", הוא לרוב מתכוון לדימוי מסוים של אישיות או לסיפור חייו. אבל הזהות האמיתית שמאחורי ה"אני" אינה זה. היא תנועה חיה של אנרגיה עתיקה, אינסופית שלובשת צורות שונות, נגלית, נעלמת, ומתכנסת חזרה אל תוך עצמה.

ווטס מציע כאן תפיסה שמערערת את כל מה שנדמה לנו כהגדרה עצמית. הוא לא מבטל את הרגש, האישיות או החוויה האנושית אלא מבקש להזכיר שהן רק שכבות של ביטוי.

מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כ"אני" הוא רק התוכן שמופיע בתוך התודעה, לא התודעה עצמה. זה כמו לבלבל בין הסרט לבין המסך שעליו הוא מוקרן. מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כ"אני" הוא רק התוכן שמופיע בתוך התודעה, לא התודעה עצמה. אבל התודעה הרציונלית מתקשה מאוד להבין זאת. היא פועלת במושגים, בהגדרות, בהפרדות.

לנסות להבין אינטלקטואלית מה זה "אני" זה כמו לנסות להסתכל בעיניים של עצמך בלי מראה.

או להביט במראה ולשאול: מה הצבע שלה? אתה יכול לראות שמיים כחולים או עלים ירוקים, אבל אלה רק השתקפויות. לא המראה עצמה. המראה עצמה שקופה לחלוטין. כך גם הזהות, כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו אלו השתקפויות. המראה עצמה דוממת, שקופה, בלי שם ובלי צורה.

באופן מפתיע ומוזר, רובנו חווים את זה לרגעים קצרים, אותם רגעים שקטים שבהם כל ההגדרות מתפוגגות, ואנחנו פשוט קיימים, בלי צורך להסביר או להגדיר את עצמנו. אבל אנחנו לא נוטים להישאר שם. אנחנו ממהרים לחזור למוכר, להגדרה, למה ש"מובן". ובכל זאת, יש דרך מסוימת להתחיל להתקרב להבנה הזו, גם אם לא במילים.

#3 המשחק של שחור ולבן

התרבות המערבית התרגלה לחלק את המציאות לשניים. זוהי תנועה חשיבתית שקשה לנו אפילו לשים לב שאנחנו בתוכה. אנחנו אומרים טוב ורע, שפוי ומשוגע, חיים ומוות, אור וחושך, כאילו כל דבר חייב לעמוד מול היפוכו, כאילו העולם בנוי ממחנות מנוגדים.

אלן ווטס מזהה את זה כשורש עמוק לתחושת הנפרדות. לדבריו, זו אינה הבחנה תיאולוגית בלבד או מבנה מוסרי אלא עיוות של התודעה עצמה. המוח המערבי מנסה להבין את המציאות דרך דיכוטומיות, אבל המציאות לא באמת מתפצלת לשניים.

לדוגמה, אנחנו מדמיינים שלטוב יש קיום עצמאי, שהוא עומד בזכות עצמו ושהרע הוא סוג של "תקלה". אבל ווטס מציע: שאם נעמיק להסתכל, נגלה שהם באים יחד. לא כמו אויבים. אלא כמו צדדים של אותו דפוס.

כפי שלא נוכל לדמיין את "מעל" בלי "מתחת", או "שמאל" בלי "ימין", כך גם אין קיום לטוב בלי רע.

אין משמעות לחיים בלי מוות. אנחנו מתעקשים להפריד, ואז מופתעים מהסבל שההפרדה יוצרת. אנחנו מנסים "לסלק את הרע", "להשמיד את האגו", "להישאר תמיד חיוביים". בלי להבין שכל ניסיון כזה מזין את אותה דואליות שממנה אנחנו מנסים להשתחרר. 

ווטס קורא לזה  The Game of Black-and-White,  שזה תיאור מדויק של הדרך בה אנו חיים. משחק שבו כל פעם שאתה בוחר צד, אתה באופן בלתי נמנע גם מגדיר את הצד השני. ובמשחק הזה, הוא טוען, אנחנו שוכחים שזה משחק. 

כשהתודעה נפתחת למבט רחב יותר, מתברר שהטוב והרע אינם ישויות נפרדות אלא תנועה, כמו גלים בים. כל גל כולל בתוכו גם את העלייה וגם את השפל, גם את הפסגה וגם את השבירה. לא ניתן לבחור רק חלק אחד מהגל. החיים הם שלמות בתנועה. כשהראייה משתנה גם החוויה משתנה. הדואליות מאבדת מהאחיזה שלה, והמאבק, שהיה לכאורה רוחני, מתפוגג.

כי אין לאן להגיע ואין ממה להימנע. יש רק מציאות אחת, אחדות אחת, שנעה ומחוללת את עצמה דרך ניגודים מדומים. העומק האמיתי של המשחק מתגלה כשאנחנו מפסיקים לנסות לנצח בו.

#4 נקודת מבט צרה יוצרת אשליה של ניגוד

התפיסה המוגבלת שלנו והקשב הבררני יוצרים את האשליה שהחיים צריכים להיות או כך או אחרת. כדי להבין איך לראות את התמונה הגדולה, הגיוני להבין קודם למה ואיך אנחנו נתקעים בפרטים הקטנים.

להתבונן, להסתכל על משהו זה תהליך פעיל לחלוטין, כי תמיד יש דברים שונים לשים לב אליהם, גם כשהם כולם חלק מאותו הדבר. פרח לדוגמא, זה לא סתם פרח. יש את השורשים, הגבעול והעלים, יחד עם הצבעים השונים של הגבעול, עלי הכותרת וכן הלאה. ככה עובד הקשב שלנו. זה תהליך של בחירה, של מה בדיוק אנחנו הולכים להתמקד בו.

אחרי שאנחנו מחליטים על מה להתמקד, אנחנו צריכים לתעד את הממצאים שלנו. כדי לעשות זאת, אנחנו צריכים מערכת סמלים כמו כתיבה כדי לתת ייצוג מדויק לדבר. בדרך הזו, אנחנו יכולים להסתכל על מה שצומח מהענף של עץ מחטני ולתאר זאת בדיוק באמצעות המילים "דמוי מחט".

על ידי לימוד המילים הזמינות בשפות שונות ועומק אוצר המילים של אדם, אנחנו יכולים לראות כמה תפיסתי מישהו ולמה הוא שם לב. הדוגמה המפורסמת כאן היא השפות הרבות של האינואיטים. לקבוצת העמים המיוחדת הזאת יש שפע של מילים לתאר סוגים שונים של ירידת שלג. הגיוני שאנשים באזור הארקטי הולכים לשים לב יותר לשלג ולכן יש להם אוצר מילים גדול יותר בנושא מאשר לשפה האנגלית.

ליפנים יש את המילה "יוגן", שמתארת תחושה של נדידה חסרת מטרה ביער. לשפה האנגלית אין תרגום למילה הזו, מה שמרמז שאנחנו לא במיוחד שמים לב לתחושה הזו או, לכל הפחות, נותנים לה הרבה פחות תשומת לב מהיפנים.

העניין הוא כזה: הקשב הבררני שלנו הוא אמן אשליות. הוא גורם לנו להאמין בטעות שהחיים הם סדרה של ניגודים מוחלטים, משחק של 'או זה או זה'.

קחו, למשל, את הרעיון הנדוש של יום ולילה. 'ההיגיון הפשוט' אומר לכם שיום הוא אור ולילה הוא חושך. פשוט, נכון? אבל כמובן, זו שטות גמורה. האמת הפשוטה היא שהאור והחושך רוקדים יחד תמיד. זהו רק עניין של מיקוד התפיסה שלנו; במה אנחנו בוחרים להבחין.

במהלך היום, מה שאתם קולטים הוא שטף אדיר של גלי אור. הגלים כל כך צפופים, שהתודעה המודעת שלכם פשוט לא מסוגלת להבחין ברווחים הזעירים של חושך שביניהם. אבל החושך הזה שם, הוא הכרחי בדיוק כמו האור. ובלילה? ובכן, גם אז יש אור, הוא פשוט עדין יותר, מחכה שתכוונו אליו את תשומת הלב. אז אתם מבינים, אין שום סיבה הגיונית לחשוב על יום ולילה כאויבים או כניגודים. הם שני צדדים של אותה תנועה בדיוק, כמו גאות ושפל. הם שני חלקים של אותו הדבר.

זוהי נקודה מהפכנית בהבנת המציאות. כל הזמן אנחנו יוצרים קטגוריות, הפרדות וניגודים שלא באמת קיימים בטבע. אנחנו אומרים "חם או קר", "טוב או רע", "בריא או חולה" - אבל האמת היא שכל אלה הם רק נקודות שונות על רצף רציף אחד. אין קו ברור שמפריד בין החום לקור, אין רגע מדויק שבו היום הופך ללילה.

התודעה שלנו עובדת כמו זרקור שמאיר אזור קטן ומשאיר את השאר בחושך. אנחנו חושבים שמה שאנחנו רואים באור הזרקור זה כל מה שיש, ושמה שנמצא בחושך פשוט לא קיים. אבל האמת היא שהחושך מלא באותה מידה בחיים ובמציאות כמו האור.

כשאנחנו מתחילים להבין את זה, משהו מתחיל להשתנות בצורה שאנחנו רואים את העולם. במקום לחפש את הניצחון של האור על החושך, אנחנו מתחילים לראות את התנועה המתמדת שביניהם. במקום להילחם נגד מה שנדמה לנו כ"שלילי" או "לא רצוי", אנחנו מתחילים לזהות איך כל דבר הוא חלק מתנועה אחת גדולה יותר.

#5 המוות כשער לצמחיה רוחנית

תרבויות ודתות מסוימות גורמות לנו לפחד מהמוות, אבל אנחנו יכולים להרווח מלחבק את הבלתי נמנע. המוות הוא עוד טאבו מתמשך בחברה המערבית. אף אחד לא רוצה לדבר על מוות או אפילו לחשוב עליו. אם זה היה תלוי ברוב האנשים, הם היו נשארים צעירים לנצח. אפשר לחשוב שזה מובן מאליו לפחד מהמוות, אבל הסיבה האמיתית שהוא מפחיד אותנו נובעת מהדרך שבה הוא מוצג בדתות המערביות.

הנצרות אחראית לרעיון הפופולרי שהמוות מלווה במשפט אחרון, שבו כל מי שלא חי חיים מושלמים עלול לקבל כרטיס לגיהנום. אבל החזון של הכנסייה על גן עדן הוא לא בדיוק גן עדן אמיתי. לפי התיאור הזה, אנחנו כביכול נמצאים תחת השגחה מתמדת של אל מזוקן, והבילוי העיקרי הוא נגינה בנבל ושירת מזמורים. מול התמונה הזו, רוב האנשים מניחים שהאופציה היחידה מלבד גן העדן הזה היא התפיסה האתאיסטית, כלומר, כלום מוחלט. סוף מוחלט של הקיום.

ובהתחשב בכך שאף אחד משני התרחישים האלה (גן עדן משעמם או כלום מוחלט) לא מנחם במיוחד, אין פלא שאנשים פוחדים מהמוות או שרופאים וחברים ימשיכו לנסות להרגיע חולים שהם לא ימותו.

אולם יש תרחישים חלופיים שלא אומצו על ידי התרבויות המערביות. באלה, המוות מספק לנו שער לצמיחה רוחנית. אז במערכות אמונה אלה, חולה נוטה לגסיסה יכול במקום זאת להיות מעודד לפגוש את המוות בהבנה שזו הזדמנות. זו הזדמנות לשחרר את האגו והזהות שהוא הטעה את עצמו לחשוב שהייתה כל כך מיוחדת.

המורה הרוחני היווני מתחילת המאה ה-20, ג'ורג' איוונוביץ' גורדייף, האמין שאנשים ירוויחו מאוד מתזכורת מתמדת לבלתי הנמנעות של המוות, לא רק לחייהם שלהם, אלא לחיים של כל מה שמסביבם. אחרי הכל, הזמן היחיד שאנשים נוטים לשחרר את האגו שלהם זה כשהם על סף המוות. אז במצב הרוח הזה שאנשים יכולים לחיות כעצמם האמיתי, כחלק מיקום עם אלוהים אינסופי ונצחי.

אבל מה שקורה כאן הוא עמוק הרבה יותר מסתם פחד מהכלום.

הפחד האמיתי מהמוות הוא פחד מהתמוטטות הזהות המלאכותית שבניינו לעצמנו.

כל החיים אנחנו עסוקים בבנייה ותחזוקה של דימוי עצמי - "אני זה מי שאני", "אלה הדברים שלי", "זו האישיות שלי". והמוות מאיים על כל הבניין הזה.

אבל גורדייף וחכמים רוחניים אחרים הבינו משהו חשוב. מה שמת במוות זה לא מי שאנחנו באמת, אלא רק הקליפה החיצונית. הקליפה הזו שאנחנו כל כך דבקים בה. כשאנחנו מתחילים להבין את זה, המוות מפסיק להיות איום ומתחיל להיות מורה. יש משהו מעמיק בלחיות עם הכרת המוות המתמדת. זה לא אומר להיות מדוכא או חרד, אלא להבין שכל דבר זמני, כל צורה חולפת. הפרח נובל, הגוף מזדקן, המחשבות מתחלפות - אבל משהו נשאר. משהו שלא נגע בו הזמן.

#6 היקום משתנה אך מוכחות אלוהים נשארת קבועה

היקום שלנו משתנה במהירות את הדרך שבה אנחנו חיים, אבל נוכחות אלוהים תישאר קבועה.

יש סיבה טובה לכך שמדע בדיוני כל כך פופולרי. הוא נותן לנו את ההזדמנות לגלות יקומים מקבילים, לחקור את החלל עם אנדרואידים מבריקים. האפשרויות אינן מוגבלות. כל יום נראה שמגיע עם פריצות דרך מדעיות חדשות, אז השאלה שמעסיקה רבים היא: מה צפוי לבני האדם?

במובן אחד, הטכנולוגיה תהפוך אותנו ליותר מחוברים. כבר בימיו של ווטס, כותב הספר, כמויות עצומות של מידע מרחבי העולם היו זמינות ישירות בבתי האנשים. בין אם זה היה הצצה לתרבות זרה, אירוע ספורט או קונצרט מוזיקלי, הטלוויזיה והרדיו נתנו לאנשים את ההזדמנות לחוות זאת בעקיפין.

ווטס האמין שההתקשרות האלקטרונית הערפילית הזו תמשיך להרחיב את הטווח של בני אדם ותאפשר להם להתחבר עם אנשים אחרים במרחב וירטואלי. מבלי אפילו לעזוב את הבית, הם יוכלו להתחבר לדברים שהם צריכים ולתקשר ישירות עם האנשים שהם רוצים לפגוש. ואם נמשיך עוד יותר בנתיב הזה, הוא חשב שזה די אפשרי שהמין האנושי בסופו של דבר ידמה לאורגניזם עצום עם מערכת עצבים מרכזית אחת משותפת. נשמע קצת כמו חיזוי של האינטרנט, לא?

ווטס הציע גם אזהרה. ככל שהעולם שלנו הופך יותר ויותר מחובר, בני האדם חייבים להפוך להומוגניים יותר כיוון שכולם יחיו באותה חוויית חיים וירטואלית. בנוסף, זה טבעי שהפרטיות תיעלם בסביבה הזו, עד כדי כך שהמחשבות שלנו עלולות להיות כבר לא שלנו. במקום זאת, הן יהיו שייכות לכוורת טכנולוגית אחת חזקה במיוחד.

אבל גם אם ההתקדמות הטכנולוגית נראית יוצאת משליטה ומדאיגה, תוכלו להתנחם בידיעה שאלוהים עדיין נוכח בכל מה שנברא. זכרו, היקום וכל מה שבו הוא משחק שאלוהים המציא. ואם אנשים יהפכו הכול להומוגני מידי, צפוי ומבוקר, אז שינוי חייב לבוא. אף אחד, כולל אלוהים, לא רוצה לשחק משחק משעמם. לכן יש סיכוי טוב שאלוהים ימצא דרכים חדשות להכירו ולהתגלות דרכן.

זו תובנה מרגיעה בעידן של שינויים מהירים. כשאנחנו מתבוננים על המהפכות הטכנולוגיות שמתרחשות סביבנו. הבינה המלאכותית, המציאות הווירטואלית, החיבוריות הגלובלית. קל להרגיש שאנחנו עומדים בפני עתיד שיכול להיות מאיים או לא צפוי. אבל ווטס מזכיר לנו משהו עמוק:

מה שנראה כמו כאוס או איום הוא למעשה חלק מתנועה גדולה יותר. הכוח הזה שמניע את ההתפתחות הטכנולוגית הוא אותו כוח שמניע את צמיחת העץ, את תנועת הכוכבים, ואת הופעת התודעה עצמה.

כשההומוגניזציה תהפוך חזקה מדי, כשהשליטה תנסה להקפיא את זרימת החיים אז בדיוק אז יופיע משהו חדש, לא צפוי, שיזכיר לנו שהמשחק ממשיך. כי הטבע כביטוי של הכוח האלוהי, לא סובל שגרה או קיפאון.

#7 סיכום

תודה לכם שקראתם! ותודו לעצמכם גם כן.

ווטס משתמש בספר כאמצעי להציג את האמונה שלו שרוב בני האדם עדיין מונעים על ידי האגו שלהם, ולכן הם אוהבים לחשוב שהם יחידים, מיוחדים ונפרדים משאר היקום. לא רק שהחשיבה הזו שגויה היא גם מאוד לא מספקת מבחינה רוחנית.

חבקו את המציאות - כולנו חלק מהיקום העצום של אנרגיה שיצר אותנו ואת כל מה שמסביבנו. ברגע שמתחילים להתחבר עם העולם, לא רק מבחוץ אלא גם מבפנים מתחילים להתקרב לזהות האמיתית שלנו. כדי להתחיל את המסע האישי שלכם בנתיב אל האחדות, ווטס מציע את הדברים הבאים:

• אל תקחו דברים ברצינות יתרה.

• טפחו הומור

• והכירו בכך שהיכולת לצחוק עם עצמכם היא אחת מהכישורים החיוניים ביותר בעולם עולם שהוא במהותו משחק מחבואים עם אלוהים. אז הקפידו להקל על עצמכם בכל פעם שאפשר.

האמת, כפי שאנחנו חווים אותה, היא תמיד יחסית וסובייקטיבית. זכרו: כל דבר חולף, יופיע שוב. זו תמצית התורה של ווטס. הזמנה לחיים שקטים יותר, משחקיים יותר, ופחות רציניים. לא מתוך אדישות או חוסר אחריות, אלא מתוך הבנה עמוקה שהחיים הם ביטוי של משחק קוסמי רחב הרבה יותר.

כשאנחנו מפסיקים להיאחז כל כך חזק בזהות הנפרדת שלנו, כשאנחנו מתחילים לראות את עצמנו כחלק מתנועה אחת גדולה הלחץ יורד. הפחד פוחת. והחיים מתחילים להרגיש כמו מה שהם באמת. הרפתקה מדהימה שאנחנו זוכים לקחת בה חלק.

---

מי הם האינואיטים?

האינואיטים (Inuit) הם קבוצה של עמים ילידיים (התושבים המקוריים) החיים באזורים הארקטיים הקפואים של העולם. פירוש שמם בשפתם, "אינוקטיטוט", הוא פשוט "העם" (היחיד הוא "אינוק"). מכיוון שהסביבה של האינואיטים רוויה בשלג וקרח, היכולת להבחין בדקויות היא לא עניין פילוסופי, אלא עניין של הישרדות.

• האם השלג הזה יציב מספיק ללכת עליו?

• האם זה שלג שיכול לגרום למפולת?

• האם זה שלג שמתאים לבניית איגלו?

כתוצאה מכך, בשפות האינואיטיות התפתחו מילים רבות וספציפיות מאוד לתיאור סוגים שונים של שלג (למשל, "שלג רטוב", "שלג שנופל", "שלג שכבר על האדמה", "שלג קפוא", "שלג אבקתי" וכו').