"12 כללים לחיים" סיכום המבוסס על הספר מאת ג'ורדן פיטרסון

ג'ורדן פיטרסון, פסיכולוג קליני ומרצה שהפך לאחת הדמויות הבולטות והמשפיעות בשיח הציבורי, מציג בספרו רב המכר "12 כללים לחיים" מפת דרכים מעשית להתמודדות עם האתגרים של הקיום המודרני. הספר, שתרגום כותרת המשנה שלו מאנגלית היא "נוגדן לכאוס", מציע לקוראים כלים להתמודד עם אתגרי החיים באמצעות שילוב ייחודי של פסיכולוגיה, מיתולוגיה וחוכמת חיים עתיקה.

הקדמה: למצוא כיוון בעולם כאוטי

בסיפור המוכר של פינוקיו, בובת עץ קטנה מקבלת את משאלת ליבה: להשתחרר מהחוטים ששלטו בחייה ולהפוך סוף סוף לילד אמיתי ועצמאי. אבל מה שפינוקיו גילה מהר מאוד, זה שחופש אמיתי מגיע עם מחיר. הוא נאלץ להתמודד פנים אל פנים עם הסכנות של החיים האמיתיים, וללמוד בדרך הקשה שיעורים כואבים על כנות, חברות ומשפחה.

סיפורים קלאסיים כמו פינוקיו, יחד עם אינספור מיתוסים, אגדות ומשלים עתיקים, מציגים תמונה דומה: החיפוש אחר משמעות בחיים הוא תמיד סוג של "משחק איזונים". קפיצה בין סדר לבין כאוס, בין מה שמוכר ובטוח לבין מה שחדש וזר, בין הצורך בביטחון לבין הרצון להרפתקה.

זו גם הסיבה שאנחנו, כבני אדם, ממשיכים לקרוא שוב ושוב טקסטים עתיקים או להתעמק בכתבי פילוסופים כמו סוקרטס ואריסטו. אנחנו פשוט צמאים לערכים אוניברסליים, לחוקים כלליים שיתנו לחיים שלנו כיוון ומשמעות.

בדיוק על התפר הזה נכנס פיטרסון. הוא אסף את התובנות האלה ויצר רשימה עדכנית של 12 כללים כאלה, שנועדו לעזור לאדם המודרני למצוא יציבות וכיוון בתוך הכאוס של ימינו.

חוק 1: עמוד ישר, כתפיים זקופות

שמעתם פעם את המונח "סדר ניקור" (Pecking Order)?

תהיתם מאיפה הוא הגיע?

מסתבר שהכל התחיל בשנות ה-20, עם זואולוג נורווגי שחקר תרנגולות בחצר. הוא שם לב מיד שיש ביניהן היררכיה ברורה וקשוחה. למעלה, בראש הפירמידה, היו התרנגולות הכי חזקות ובריאות. הן תמיד זכו לנקר ראשונות באוכל. למטה בתחתית, היו התרנגולות החלשות, אלו שנוצותיהן נשרו, והן נאלצו להסתפק בפירורים שנשארו.

היררכיות כאלה הן לא בלעדיות לתרנגולות; הן קיימות באופן טבעי בכל ממלכת החי.

קחו את הלובסטרים, למשל. בין אם הם בים הפתוח או גדלים בשבי, הם יילחמו באגרסיביות על המקומות הכי בטוחים ומוגנים למחסה.

מדענים שחקרו את העימותים האלה גילו שהקרב ביניהם משנה את הכימיה במוח של המנצחים ושל המפסידים. אצל הלובסטר המנצח, המוח מוצף ביחס גבוה יותר של סרוטונין (הורמון שקשור גם אצלנו למצב רוח טוב וביטחון). אצל הלובסטר המפסיד, היחס מתהפך ונוטה לכיוון האוקטופמין.

לרמות האלה יש השפעה ישירה על היציבה של הלובסטר: יותר סרוטונין גורם למנצח להיות זריז, זקוף ובטוח בעצמו. יותר אוקטופמין גורם למפסיד להיות מתוח, מכווץ ו"שפוף".

ההבדל הזה משפיע ישירות על הקרב הבא. הלובסטר הזקוף נראה גדול יותר ומאיים, מה שגורם ללובסטר המכווץ לוותר מראש ולהישאר כנוע. וכמו שאתם בטח מנחשים, היררכיות דומות ומעגלים של ניצחון והפסד מתרחשים כל הזמן גם אצלנו, בני האדם.

מחקרים מראים שאנשים שנמצאים במעגל שלילי (למשל, התמכרות לאלכוהול או דיכאון) נוטים פחות להיכנס למצבים תחרותיים. ההימנעות הזו רק מחזקת את חוסר המעש, ומנציחה את הדימוי העצמי הנמוך ואת הדיכאון. בצד השני, אנשים שנמצאים ב"רצף ניצחונות" (Winning Streak) מפגינים שפת גוף בטוחה. שפת הגוף הזו, בתורה, עוזרת להם להמשיך ולנצח.

בדיוק כמו הלובסטרים, גם אנחנו מודדים ומשווים את עצמנו לאחרים ללא הרף. באופן אינסטינקטיבי, אנחנו נוטים לקשר בין היציבה הפיזית של אדם לבין היכולות שלו.

חוק 2: טפל בעצמך כמו במישהו שאתה אחראי לו

במהלך החוק השני, פיטרסון מדגיש את החשיבות של טיפול עצמי. הוא שואל מדוע אנו נוטים לדאוג לאחרים יותר מאשר לעצמנו, ולמה זה פוגע בנו.

בואו נחשוב רגע: אם הכלב שלכם היה חולה והווטרינר היה רושם לו תרופה, הייתם חושבים פעמיים? הייתם פשוט... לא קונים את התרופה? ברור שלא.

ובכל זאת, מחקרים מראים שכמעט שליש מהאנשים פשוט מתעלמים ממרשמים שהרופאים נותנים להם. זה מוביל לשאלה המתבקשת: למה אנחנו דואגים לחיות המחמד שלנו יותר ממה שאנחנו דואגים לעצמנו?

חלק מהתשובה טמונה בזה שאנחנו מודעים באופן כואב לכל הפגמים שלנו. המודעות הזו מובילה לתיעוב עצמי, שבתורה יכולה להוביל להלקאה עצמית מיותרת ולתחושה עמוקה שאנחנו "לא ראויים" להרגיש טוב. והתוצאה מובילה לעובדה שאנחנו מטפלים באחרים טוב יותר מאשר בעצמנו.

האמונה הזו שאנחנו פגומים מיסודנו היא עתיקה, ומופיעה כבר בסיפור גן העדן. בסיפור המטפורי הזה, אדם וחווה (שמייצגים את האנושות כולה) מפותים על ידי הנחש לאכול מפרי עץ הדעת. בכך שהלכו אחרי הנחש, בני האדם נתפסים כ"מושחתים" לנצח ברוע.

סיפור גן העדן בהחלט גורם לנו להיות מודעים לצד האפל שבתוכנו, והוא יכול לחזק את התחושה שאנחנו לא ראויים לדברים טובים. אבל... אפשר לקרוא את הסיפור הזה גם בדרך אחרת לגמרי:

אולי זה לא רק אנחנו ש"מושחתים". אולי העולם כולו מורכב מטוב ורע. אולי האדם, חווה והנחש בגן העדן הם פשוט ייצוג של התמהיל הטבעי של סדר וכאוס שקיים בעולם.

את הרעיון הזה (הדואליות של הטבע) רואים היטב גם בפילוסופיית המזרח, בסמל היין-ויאנג: יש צד מואר וצד אפל, אבל כל צד מכיל בתוכו חלק קטן מהצד השני. אף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי האחר. בתפיסה הזו, הרמוניה מושגת לא על ידי ניצחון של האור על החושך, אלא על ידי מציאת איזון בריא ביניהם. הניסיון ללכת רחוק מדי לאחד הכיוונים תמיד ייכשל.

לדוגמה: הורה שמנסה באופן אובססיבי להגן על הילד שלו מכל דבר "רע" בעולם, לא באמת מגן עליו. הוא פשוט מחליף את הכאוס הטבעי ברודנות של "סדר יתר". במילים אחרות, הניסיון להיות "טוב מושלם" הוא חסר טעם ומנוגד לטבע.

אז כן, תדאגו לעצמכם. אבל אל תנסו להילחם בכאוס, זה קרב אבוד מראש. ובמקום לשאוף רק למה שעושה אתכם "מאושרים" ברגע זה, תשאפו לעשות את מה שטוב עבורכם.

כשהייתם ילדים, בטח לא רציתם לצחצח שיניים או ללבוש כפפות בקור, אבל אלו דברים שהייתם צריכים לעשות. כמבוגרים, אתם צריכים להגדיר לעצמכם את המטרות שקובעות מי אתם ולאן אתם רוצים להתקדם בחיים. וברגע שתגדירו אותן, תמצאו גם את הצעדים שאתם צריכים לעשות, ואת הפעולות שהן באמת הכי טובות עבורכם.

חוק 3: התחבר עם אנשים שרוצים בטובתך

פיטרסון מדבר על השפעת הסביבה החברתית שלנו. הוא טוען כי אנשים סביבנו משפיעים עלינו יותר ממה שאנו חושבים. כאשר אדם נמצא בסביבה תומכת עם אנשים חיוביים, הוא נוטה לגלות יותר מוטיבציה ושאיפה להצלחה.

לפיטרסון יש סיפור אישי כואב על חבר ילדות מהעיירה הקטנה והמבודדת שבה גדל בקנדה. החבר הזה, בניגוד לפיטרסון, מעולם לא עזב. הוא פשוט "נשאר בסביבה", והתחבר בעיקר עם חבורת ה"לוזרים" המקומיים, אלה שלא באמת עשו משהו עם החיים שלהם.

פיטרסון מספר שמדי פעם, כשהיה חוזר לבקר בעיר, הוא היה פוגש את אותו חבר. ובכל פעם מחדש, ההידרדרות האיטית והעצובה שלו הפכה ברורה יותר. מה שפעם היה פוטנציאל צעיר ומבטיח, הפך עם השנים למרמור עמוק וכעס על העולם.

לפיטרסון היה ברור: החבורה הזו, ה"חברים" האלה, הם אלו שמשכו אותו למטה ותקעו אותו בחיים. וזו סכנה שיכולה לקרות לכל אחד, בכל מקום. אפשר לראות את אותה דינמיקה בדיוק גם במקום העבודה.

נניח שמנהל מחליט לשבץ עובד "חלש" וחסר מוטיבציה בתוך צוות של "כוכבים". המנהל אולי מקווה שהאווירה הטובה תדבק בו והוא "יתיישר" לפי השאר. אבל מחקרים מראים שברוב המקרים, קורה בדיוק ההפך: ההרגלים הרעים מתחילים לחלחל, והרמה של כל הצוות יורדת.

וזו הסיבה שהכלל השלישי כל כך חשוב:

להיות בררן לגבי החברים שלך זה לא אנוכי או מתנשא. זה פשוט חכם. חברות תומכת היא תמיד הדדית: כשאתה צריך דחיפה קדימה, הם שם בשבילך. וכשהחבר שלך חוטף מכה או צריך עזרה כדי להשתפר, אתה שם בשבילו.

הדינמיקה הזו מעודדת הצלחה אישית, וכשהיא קורית בקבוצה, היא יכולה להוביל להישגים חברתיים אדירים. פיטרסון מספר שכשהוא עזב את העיירה והגיע לקולג', הוא הצטרף לקבוצה של אנשים שחשבו כמוהו. הם עזרו אחד לשני בלימודים, אבל גם בהמון הישגים אחרים, הם הקימו עיתון וניהלו בהצלחה את אגודת הסטודנטים.

אז איך תדעו שיש לכם חברים טובים? פשוט מאוד: הם לא יסכימו לראות אתכם "מתבוססים" ברחמים עצמיים או בשליליות. הם ירצו את מה שבאמת טוב עבורכם, ולכן הם "ינערו" אתכם וידרבנו אתכם לחזור למסלול.

חוק 4: השווה את עצמך לאדם שהיית אתמול, לא למישהו אחר

פעם, בעולם הישן, אדם היה יכול להיות "הדג הכי גדול בבריכה הקטנה". יכולת להיות הכי חכם בכפר, או הכי מוכשר בעיירה. אבל האינטרנט הגיע וניפץ את כל הבריכות הקטנות. היום, כולנו שוחים באוקיינוס גלובלי אחד, וזה אומר דבר פשוט: לא משנה במה אתה טוב, תמיד, אבל תמיד, יהיה מישהו בעולם שטוב ממך.

וזה מוביל אותנו ישירות לבעיה של ביקורת עצמית.

חשוב להבהיר: ביקורת עצמית בפני עצמה היא דבר חיוני. בלעדיה, לא הייתה לנו שום מוטיבציה להשתפר, שום שאיפה להתקדם. הטבע האנושי בנוי ככה: אנחנו מתוכנתים לראות את ההווה כ"לא מספיק" ואת העתיד כמשהו שיכול להיות טוב יותר. זה המנוע שדוחף אותנו קדימה.

הבעיה האמיתית מתחילה כשהביקורת העצמית הופכת להיות השוואה מתמדת לאחרים. ברגע שנופלים למלכודת הזו, אנחנו מאבדים קשר עם המציאות ועם ההתקדמות האמיתית שלנו.

להשוואות לאחרים יש שתי בעיות מרכזיות:

1. זה גורם לחשיבה של "שחור או לבן": או שהצלחתי בגדול (כמו ההוא מאינסטגרם) או שאני כישלון מוחלט. החשיבה הזו גורמת לנו לפספס לחלוטין את הניצחונות הקטנים, את השיפורים ההדרגתיים, שהם אולי נראים זניחים, אבל הם העיקר.

2. זה גורם לנו לאבד פרופורציות: אנחנו מתמקדים בנקודה אחת ספציפית שבה אנחנו "חלשים" ביחס למישהו אחר, ומנפחים אותה לממדי ענק. למשל, אתה יכול לסכם שנה שלמה ולהרגיש כישלון כי לא היית "יעיל בעבודה" כמו קולגה מסוים. אבל אם היית לוקח צעד אחורה ומסתכל על התמונה המלאה, אולי היית מגלה שבאותו זמן בדיוק עשית קפיצת מדרגה אדירה בחיי המשפחה שלך, או בבריאות שלך?

ההשוואה הזו, לעצמך של אתמול, היא מה שבאמת ישאיר אותך בתנועה מתמדת. ואגב, אם אתה מתחיל להרגיש שאתה "תמיד מנצח" בהשוואה הזו, זה אמור להדליק לך נורה אדומה. זה כנראה סימן שאתה לא לוקח מספיק סיכונים ולא מציב לעצמך אתגרים מספיק קשים.

פיטרסון מציע דימוי יפה: תתייחס לעצמך כמו מהנדס שעושה "בדק בית". תסרוק את עצמך מלמעלה למטה ותסווג כל בעיה: האם זו בעיה "קוסמטית" שטחית (כמו סדק בצבע) או בעיה מבנית שדורשת טיפול שורש? תכין רשימה מסודרת של כל מה שדורש שיפור.

סביר להניח שהגישה המפורטת הזו תשאיר אותך כל כך עסוק בעבודה על עצמך, שפשוט לא יהיה לך זמן או עניין לבדוק איך אתה נראה בהשוואה לאחרים.

חוק 5: אל תיתן לילדים שלך לעשות משהו שיגרום לך לשנוא אותם

בהורות, גבולות ברורים הם קריטיים. פיטרסון מדבר על החשיבות של המגבלות שאנו כהורים מציבים לילדינו. כאשר אנו מאפשרים לילדים להתנהג בצורה לא הולמת, אנו מרגישים תסכול שיכול להפוך לשנאה כלפי ההתנהגות שלהם.

יצא לכם פעם לראות ילד קטן "מפרק" מסעדה או חנות, וההורים שלו פשוט מתעלמים? בטח תהיתם לעצמכם האם הם הורים גרועים שאיבדו שליטה, או שהם דווקא חכמים ופשוט נותנים לו "להוציא אנרגיה" עד שיירגע?

הגישות לחינוך ילדים השתנו מאוד לאורך השנים. הכל תלוי בוויכוח הנצחי של "טבע מול סביבה" (Nature vs. Nurture) האם אנחנו נולדים "לוח חלק" או עם אינסטינקטים מובנים?

במאה ה-18, למשל, הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו קידם אמונה פופולרית שאבותינו הקדמונים היו יצורים תמימים, עדינים ו"טובים מטבעם". לפי הגישה הזו, כל האלימות והמלחמות בהיסטוריה הן "קלקול" שנוצר בגלל הציביליזציה.

היום, לעומת זאת, אנחנו מבינים את האמת: בני אדם בהחלט נולדים עם אינסטינקטים אגרסיביים. אנחנו צריכים ללמוד איך להפוך למבוגרים "מתורבתים", רגועים וטובים יותר. (וכל מי שראה ילדים בגן שעשועים יודע כמה אכזריים הם יכולים להיות; רוב מקומות העבודה נראים כמו מקדש של שלווה בהשוואה לזה).

לפי פיטרסון, זו האחריות הבלעדית של ההורים: לקחת את היצור האגרסיבי והטבעי הזה, וללמד אותו איך להיות מבוגר שמתפקד בחברה. וזה מביא אותנו לכלל החמישי:

זה תפקיד קשה, כי אף אחד לא אוהב להיות "השופט הרע". אבל חשוב להבין: ילדים הם אגרסיביים כי זה הטבע שלהם. הם אמורים לבדוק גבולות ולדחוף אותם, כדי להבין איפה עובר הקו של החברה. ותפקיד ההורה הוא לסמן את הקו הזה בנחישות ובתקיפות.

זה אולי לא נשמע כיף, אבל תחשבו על זה ככה: אם הילד לא ילמד את הגבולות האלה מהורה אוהב, תומך ומבין, הוא ילמד אותם בדרך אחרת, מהעולם החיצון. והעולם החיצון, תהיו בטוחים, הרבה פחות אוהב והרבה פחות מבין.

אז איך עושים את זה נכון? פיטרסון מציע שלוש שיטות מפתח:

1. לצמצם את כמות החוקים. יותר מדי חוקים יוצרים ילד מתוסכל שכל הזמן נתקל ב"קירות". תצמצמו את זה לכמה עקרונות בסיסיים וברורים, למשל: "אנחנו לא נושכים, בועטים או מכים אף אחד, אלא אם זה להגנה עצמית".

2. להשתמש בכוח המינימלי ההכרחי. כדי שמשמעת תהיה הוגנת ויעילה, התוצאות צריכות להיות ברורות מראש. העונש גם צריך "להתאים לחומרת המעשה". לפעמים, כל מה שצריך זה מבט מאוכזב. בפעמים אחרות, אולי צריך "עונש" משמעותי יותר, כמו שבוע בלי משחקי וידאו. הרעיון הוא להפעיל רק את רמת הכוח ההכרחית כדי שהילד יבין לא לחזור על הכלל.

3. לפעול כחזית אחידה (בזוג). ילדים הם יצורים חכמים מאוד. הם יזהו מיד אם יש "חוליה חלשה" וינסו לשחק "אמא נגד אבא" כדי להשיג את מה שהם רוצים. לכן, חזית הורית אחידה היא קריטית. בנוסף, כל הורה עושה טעויות. כשיש לכם בן/בת זוג שתומכים בכם, אתם יכולים לגבות אחד את השני ולעזור לזהות טעויות בזמן אמת.

חוק 6: סדר את הבית שלך לפני שאתה מבקר את העולם

החוק השישי מדליק את הנורה על החשיבות של תקשורת ברורה. כאנשים, עלינו להיות כנים לגבי הרצונות שלנו ולבטא אותם. כשלא נביע את רצונותינו, יתכן שנרגיש תסכול.

בואו נגיד את האמת בפנים: העולם מלא בסבל, באתגרים ובחוסר צדק. זו עובדה. אבל זו לא בהכרח סיבה להרים ידיים ולהתייאש.

למרות זאת, לאורך ההיסטוריה, היו לא מעט אנשים שהרגישו שהחיים כל כך אכזריים, שרק תגובה קיצונית היא הגיונית. הסופר הרוסי המפורסם, לב טולסטוי, למשל, ראה בקיום האנושי אבסורד כל כך גדול, שלדעתו היו רק ארבע תגובות אפשריות:

1. בורות ילדותית (פשוט להתעלם).

2. רדיפת הנאות רגעיות (הדוניזם).

3. התאבדות.

4. להמשיך "להיאבק" בכוח, למרות חוסר התוחלת.

טולסטוי ניתח את האפשרויות האלו במאמר מפורסם וקבע שהתגובה ה"כנה" והאמיתית היחידה היא התאבדות. הוא ראה בבחירה שלו להמשיך לחיות ולהיאבק פשוט סימן לחולשה אישית חוסר יכולת לעשות את "הדבר הנכון".

יש כאלה שלוקחים את הייאוש הזה צעד אחד רחוק יותר. הם מחליטים שלא רק חייהם שלהם חסרי ערך, אלא גם חייהם של אחרים. הם בוחרים ברצח המוני ואז בהתאבדות, כפי שראינו במקרים נוראיים כמו הטבח בקולומביין או בסנדי הוק.

אבל לא משנה כמה סבלתם, ולא משנה כמה החיים נראים לכם אכזריים אסור לכם להאשים את העולם.

זוהי התמצית של הכלל השישי:

כדוגמה הפוכה לחלוטין לטולסטוי, פיטרסון מביא סיפור של סופר רוסי אחר: אלכסנדר סולז'ניצין. סולז'ניצין האמין שאפשר להתנגד לאכזריות של החיים, גם כשהיא מכוונת ישירות אליך.

הסיפור שלו מדהים: סולז'ניצין היה קומוניסט שנלחם בנאצים במלחמת העולם השנייה. אבל למרות שירותו, המדינה שלו (ברית המועצות) כלאה אותו ושלחה אותו למחנה עבודה (גולאג) בסיביר. כאילו החיים בגולאג לא היו גיהנום מספיק, הוא גם גילה שיש לו סרטן בזמן שהיה כלוא.

אבל סולז'ניצין לא האשים את העולם בגורלו.

במקום זאת, הוא עשה משהו בלתי נתפס: הוא הסתכל פנימה וקיבל אחריות על החלק שלו בסיפור. הוא הודה בכך שהוא עצמו תמך בלהט במפלגה הקומוניסטית שבסופו של דבר כלאה אותו. הוא החליט לנצל את הזמן המועט שחשב שנותר לו כדי לתרום משהו משמעותי וטוב לעולם.

התוצאה של ההחלטה הזו הייתה יצירת המופת "ארכיפלג גולאג". בספר הזה הוא תיעד בפרוטרוט את ההיסטוריה האפלה של מחנות הכפייה הסובייטיים, מתוך חווייתו האישית. הספר הזה הפך לכתב אישום הרסני נגד השיטה הסובייטית, ושיחק תפקיד מרכזי בחיסול כל התמיכה שעוד נשארה בקרב אינטלקטואלים במערב לקומוניזם של סטלין.

חוק 7: רדוף אחרי מה שמשמעותי, לא אחרי מה שנוח וקל

פיטרסון טוען שהאושר הוא לא המטרה הסופית. במקום זאת, עלינו לחפש משמעות בחיינו. זה יכול להוביל לשביעות רצון יותר עמוקה.

מכירים את הסיפור הישן על הקוף שנתקע עם היד בצנצנת עוגיות?

לפי הסיפור, מישהו השאיר עוגייה אחת בתחתית צנצנת. הפתח של הצנצנת היה מספיק רחב כדי שהקוף יכניס את היד פנימה, אבל לא מספיק רחב כדי שהוא יוציא את היד בחזרה כשהיא קפוצה לאגרוף שאוחז בעוגייה.

הקוף היה תקוע. כל מה שהוא היה צריך לעשות כדי להשתחרר זה פשוט... לשחרר את העוגייה. אבל הוא סירב. הוא נתפס בגלל החמדנות שלו, בגלל חוסר היכולת לוותר על הסיפוק המיידי.

נשמע לכם מוכר? כמה אנשים רודפים מדי יום אחרי הנאות רגעיות, למרות שהם יודעים שהן לא באמת טובות עבורם? וכמה מאיתנו לא מוכנים לעשות את ההקרבה הקטנה שכן תהיה טובה עבורנו בטווח הארוך?

כשאנחנו תופסים את העולם כמקום אכזר ומלא סבל (כמו שדיברנו קודם), קל מאוד להצדיק חיים שמבוססים על הנאות רגעיות. "לפחות שיהיה נסבל", אנחנו אומרים לעצמנו. "ואם זה עושה לי טוב עכשיו, מה כל כך רע בזה?" זה בדיוק ההיגיון שעומד מאחורי אכילת יתר, שתייה מופרזת, שימוש בסמים והתנהגויות הרסניות אחרות.

הצד השני של המטבע הזה הוא הקרבה: היכולת לוותר על משהו עכשיו, כדי להשיג משהו טוב יותר בעתיד. זה רעיון עתיק יומין. שבטים קדמונים היו מקריבים חלק מהמזון ושומרים אותו בצד כדי לשרוד את החורף, או כדי לעזור לאנשים בקהילה שלא יכלו לצוד או לעבד את האדמה.

הרעיון הזה מופיע חזק מאוד גם בסיפורי התנ"ך. כשאלוהים מגרש את אדם וחווה מגן עדן, החטא הקדמון שלהם הופך לסיבה לחיים הקשים והאכזריים שכולנו נאלצים להתמודד איתם. לפי הפרשנות הזו, הסבל שלנו בחיים הוא סוג של "הקרבה" שאנו עושים כדי שנוכל לזכות בגמול בעולם הבא.

עכשיו, אתם בטח חושבים שזה רעיון פשוט שרוב האנשים כבר חיים לפיו. הרי כולנו "מקריבים" את הזמן שלנו והולכים לעבוד קשה, כדי שנוכל לצאת לחופשה אחר כך או לנוח בקיץ.

אבל פיטרסון מדבר על משהו עמוק יותר. זה לא רק להקריב למען הרווח האישי שלך. יש דברים גדולים וקטנים שאנחנו יכולים להקריב למען "טוב גדול יותר", וככל שההקרבה גדולה יותר, כך התגמול (התחושה הפנימית) יכול להיות גדול יותר.

דימוי יפה שעוזר להבין את זה הוא פרח הלוטוס. הצמח הזה מתחיל את חייו בתחתית האגם, בבוץ החשוך והעכור. לאט לאט, סנטימטר אחר סנטימטר, הוא נאבק ומפלס את דרכו למעלה, בורח מהחושך, עד שהוא סוף סוף פורץ את פני המים ופורח במלוא הדרו באור השמש.

במילים אחרות: תישאר צמוד למטרה שלך, תהיה מוכן לעשות את ההקרבות הנדרשות בדרך (גם אם זה אומר "להתפלש בבוץ" תקופה), ובסוף תזכה לפרוח.

חוק 8: אמור את האמת. או לפחות, אל תשקר.

חשוב להיות כנים, גם עם עצמנו וגם עם אחרים. כנות היא ערך בסיסי שמוביל ליחסים בריאים.

הפילוסוף הגרמני, פרידריך ניטשה, האמין שאפשר למדוד את החוזק הנפשי של אדם לפי כמות ה"אמת הלא מדוללת" שהוא מסוגל לספוג. בתרבות שלנו, כולם מדברים על כמה "אמת" זה דבר חשוב, אבל בואו נודה בזה: אנחנו משקרים. כל הזמן.

אחת הסיבות המרכזיות שאנחנו משקרים (לעצמנו ולאחרים) היא כדי להשיג את מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים. הפסיכולוג האוסטרי אלפרד אדלר קרא לזה "שקרי חיים" (Life-lies). אלו הם הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו והפעולות שאנחנו עושים כדי להפוך מטרה לא מבושלת למציאות.

לדוגמה: אולי אתם מפנטזים על פנסיה חלומית בחוף מבודד במקסיקו, עם אספקה אינסופית של מרגריטות. התמונה הזו כל כך מושכת, עד שתמשיכו לשקר לעצמכם שזה אפשרי, גם כשכל האירועים בחיים שלכם הופכים את זה ליותר ויותר מופרך.

אתם יכולים אפילו לפתח אלרגיה לשמש, לחול ולאלכוהול, ובכל זאת להמשיך להיאחז בשקר הזה על "התוכנית המושלמת" למרות שזו בכלל לא תוכנית. זו אשליה. לא עשיתם שום צעד קונקרטי כדי להפוך אותה למציאות.

האשליות האלה הולכות יד ביד עם הנטייה שלנו לשכנע את עצמנו שאנחנו כבר יודעים כל מה שצריך לדעת. זו גישה מסוכנת, כי היא סוגרת לגמרי את הדלת לצמיחה וללמידה.

אבל דברים גרועים בהרבה יכולים לקרות כשאתה חי את "שקר החיים" שלך ומסרב להכיר באמת. ביצירת המופת של ג'ון מילטון, "גן העדן האבוד", לוציפר (השטן) מוצג בתחילה כדמות הגיונית ומרשימה. הבעיה שלו הייתה שהוא התאהב יתר על המידה בכישרונות של עצמו וב"אמת" הפרטית שלו. הוא הפך כל כך גאה, שהוא העז לקרוא תיגר על האמת האולטימטיבית (אלוהים) ובגלל השקר הזה, הוא וכל תומכיו סולקו מגן עדן.

זה לא אומר שאתם צריכים לוותר על כל השאיפות הגדולות שלכם. זה אומר שאתם צריכים להיות גמישים. המטרות שלכם חייבות לשקף את המציאות ואת האמת כפי שהיא. ככל שההבנה שלכם את העולם משתנה, כך גם המטרות שלכם צריכות להשתנות.

ואם החיים שלכם ירדו מהמסלול, אולי הגיע הזמן לאתגר את ה"אמת" שאתם חיים לפיה כרגע, במיוחד אם זו "אמת" שגורמת לכם להרגיש חלשים, דחויים או חסרי ערך. הגיע הזמן להגדיר מחדש את האמת האישית שלכם, כדי שתוכלו לחזור למסלול הנכון.

חוק 9: הנח שלמי שאתה מקשיב לו יש משהו ללמד אותך

אלפי שנים אחרי מותו, הפילוסוף היווני סוקרטס עדיין נחשב לאחד האנשים החכמים ביותר שחיו אי פעם. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הגישה שלו: הוא האמין שהדבר היחיד שהוא יודע בוודאות, זה שהוא בעצם לא יודע כלום.

הגישה הזו היא מה שהניע אותו לדבר עם אנשים והפך אותו לפתוח באמת ללמוד.

כשאתם נכנסים לשיחה אמיתית עם מישהו, התהליך אמור להרגיש מאוד דומה ל"חשיבה".

מה זה בעצם "לחשוב" על משהו? זה להקשיב לעצמך מנהל דיאלוג פנימי, שבוחן שני צדדים (או יותר) של אותו נושא. זה תהליך שיכול להיות קשה מאוד, כי אתה צריך גם לייצג נאמנה את שני הצדדים וגם להישאר אובייקטיבי במסקנה הסופית.

וזו אחת הסיבות המרכזיות שאנחנו, כבני אדם, בכלל מדברים אחד עם השני: כדי שמישהו אחר יעזור לנו לנהל את הדיאלוג הזה. אנחנו צריכים מישהו שייצג את הצד השני עבורנו.

רואים את זה נהדר אצל ילדים: ילד אחד זורק רעיון, "בואו נטפס לשחק על הגג!". חבר שלו מיד עונה לו, "השתגעת? זה מסוכן בטירוף, מישהו ייפול ויישבר!". השיחה שמתפתחת ביניהם מאפשרת לילד הראשון לקלוט פרספקטיבה חדשה, לשקול מחדש את הסכנה, ובתקווה לקבל את ההחלטה הנכונה.

אבל בחיים האמיתיים, שיחות לרוב לא נראות ככה. במקום, קורה שאחד הצדדים (או שניהם) פשוט מסרב להקשיב. הוא מגיע "נעול" על הדעה שלו, ומתייחס לשיחה כאל תחרות שצריך "לנצח" בה, רק כדי לאמתר את מה שהוא כבר חושב.

במצב כזה, במקום באמת לשמוע מה האדם השני אומר, אנחנו עסוקים בלתכנן את המשפט הבא שלנו. זה הופך להיות משחק של מי "ינצח" או מי ייתן את "המילה האחרונה". וזו בדיוק הנקודה של הכלל התשיעי:

פיטרסון נותן טיפ פרקטי מצוין איך להפוך למקשיב טוב יותר: אחרי שהאדם השני סיים לדבר, תנסו לסכם בקול רם את מה שהוא אמר ("אז אם הבנתי אותך נכון, אתה בעצם טוען ש..."). לפעולה הפשוטה הזו יש כמה מטרות:

1. היא מוודאת שבאמת הבנתם נכון את כוונתו.

2. היא עוזרת לנקודה שלו "להיצרב" לכם בזיכרון.

3. היא מונעת מכם "לעוות" או לפשט את הדברים שלו רק כדי שיתאימו לטיעון שלכם.

לפעמים האמת כואבת. זה לא נעים לקלוט מידע שמכריח אותך לשנות את כל התפיסות שלך. אבל זה המחיר שצריך לשלם כחלק מהתהליך היפהפה של למידה וצמיחה אישית.

חוק 10: התייחסו לעולם כמו שהוא

במהלך החוק העשירי, פיטרסון מדבר על החשיבות של קבלת המציאות. כשהאדם מקבל את מה שיש, זה מאפשר לו להתחיל לפעול לשינוי.

החיים הם סוג של שטיח קיר ענק, מורכב ואינסופי. אבל ביום יום, אנחנו לא רואים את כל השטיח. אנחנו רואים רק את החלק הקטן שאנחנו צריכים לראות באותו רגע.

תחשבו על זה: אתם הולכים ברחוב ורואים תפוח שנפל על המדרכה. סביר להניח שתחשבו "הנה תפוח". אתם לא תחשבו באותו רגע על הענף, על העץ, על השורשים שמתחת לאדמה, על האדמה עצמה ועל כל המערכת המורכבת שגרמה לתפוח הזה להופיע שם.

למה? כי המוח שלנו מתוכנת להתמקד רק בדברים ששימושיים לנו או מפריעים לנו. התפוח תפס את תשומת הלב שלנו כי הוא מייצג אוכל, משהו שימושי. העץ והאדמה פחות רלוונטיים כרגע לצרכים המיידיים שלנו, אז המוח "מסנן" אותם. וזה בסדר גמור. אנחנו לא יכולים לחשוב על הכל כל הזמן. העולם מורכב מדי, והמוח שלנו חייב לפשט דברים כדי שנוכל לתפקד.

הבעיה מתחילה כשמשהו קורס. כשמשהו שובר לנו את התפיסה הפשוטה של העולם, ופתאום כל הכאוס שהתחבא מתחת לפני השטח, מתפרץ החוצה.

איך זה עוזר? בואו ניקח דוגמה. תחשבו על המילה "אוטו". אתם יודעים מה זה אוטו, נכון? זה כלי שלוקח אתכם מנקודה A לנקודה B. פשוט. אבל מה קורה כשה"אוטו" הזה נתקע לכם באמצע שום מקום, בין A ל-B? פתאום, הוא כבר לא "אוטו" פשוט. הוא הופך להיות גוש מתכת מסובך ומאיים. אתם יודעים בדיוק איך הוא עובד? אתם יכולים לפתוח מכסה מנוע ולתקן אותו?

רוב הסיכויים שלא. וברגע הזה של התמוטטות, עולים בנו יצרים ראשוניים, בא לנו לקלל, אולי אפילו לבעוט בצמיג. למה? כי הדבר הפשוט הפך פתאום לכאוטי ומסובך.

כדי להחזיר את הסדר, חייבים להיות מדויקים. צריך להסביר בבהירות ובדיוק מה השתבש. "זה לא סתם 'לא עובד'. הנורה של השמן נדלקה, ויש רעש מהמנוע".

רק דיוק כזה מאפשר להתחיל לפתור את הבעיה.

אותו דבר קורה כשהגוף שלכם "מתקלקל" ואתם חולים. להגיד "אני מרגיש לא טוב" זה חסר משמעות. זה כאוס. אתם צריכים להיות מדויקים מול הרופא: "כואבת לי הבטן" או "יש לי חום"? "זה התחיל אחרי שאכלתי משהו"? "מה זה היה?". ככל שתהיו מדויקים יותר, אתם עוזרים להחזיר את הסדר (לתת אבחנה) ולהתחיל להרגיש טוב יותר.

דיוק בשפה יעזור לכם גם במערכות יחסים. האם בן/בת הזוג עושים משהו שמעצבן אתכם? למשל, לא מנקים אחריהם? ככל שתהיו כנים ומדויקים לגבי זה ("זה מפריע לי ספציפית כשאתה משאיר את הכלים בכיור"), כך החיים שלכם יהיו קלים יותר. אל תחכו שזה יהפוך לכאוס.

חוק 11: תן לאנשים לדבר על עצמם

בספרו "הדרך לרציף ויגאן", הסופר ג'ורג' אורוול שם לב למשהו מעניין: האנשים שתמכו בסוציאליזם באנגליה של אותה תקופה לא בהכרח עשו זאת מתוך סימפטיה אמיתית למצב הנורא של הכורים, אלא בעיקר מתוך שנאה עמוקה לעשירים ולאנשים שבשלטון.

פיטרסון טוען שגישה דומה מאוד קיימת גם היום, רק שהיא מכוונת כלפי מה שנהוג לכנות "הפטריארכיה" - המבנה החברתי שנשלט על ידי גברים. לטענתו, אחד המקורות האינטלקטואליים לגישה הזו מגיע מ"אסכולת פרנקפורט" המרקסיסטית, ובמיוחד מהוגה בשם מקס הורקהיימר. הורקהיימר קידם את "התיאוריה הביקורתית", שגרסה כי המטרה של חינוך ולימוד היא לחולל שינוי חברתי.

במקום להתמקד בלהעצים את המדוכאים (למשל, נשים), התיאוריה שלו הציעה להתמקד בלהילחם ולהרוס את המדכאים החזקים. כלומר, הגברים השליטים.

גם היום, טוען פיטרסון, הדגש בקורסים רבים למדעי הרוח הוא על "פירוק" תרבות ה"מאצ'ו". הכל סובב סביב הרס, במקום תיקון או יצירה. התוצאה, לטענתו, היא זעם כללי שמופנה כלפי "התנהגות גברית" באופן גורף, קצר רואי ומוגזם.

לדוגמה, סטודנטים גברים רבים באקדמיה מוצאים את עצמם מותקפים ו"נאשמים" אוטומטית בהשתייכות לפטריארכיה. פיטרסון לא מכחיש שיש גברים שהתנהגו בצורה נוראית, אבל הוא טוען שגברים השתמשו באותה "אגרסיביות טבעית" גם לדברים טובים: תחרות בריאה, חקר של אזורים מסוכנים והשגת קדמה שהייתה נחוצה לעולם.

זה מזכיר לו סקייטרים.

הוא מספר שמחוץ לבניינים באוניברסיטת טורונטו (שם לימד), היו סקייטרים צעירים ומוכשרים שהפגינו חוסר פחד מדהים ונכונות לאמץ סכנה. הם היו קופצים מעל מדרגות ומסתכנים בפציעה. ואז, מה עשו רשויות העיר? הן אסרו על סקייטבורדינג בקמפוס.

המסר שלו ברור: אנחנו לא יכולים לקבוע חוקים שנוגדים את הטבע הבסיסי שלנו. חוקים צריכים להגן עלינו, כן, אבל הם לא צריכים לעשות זאת על ידי דיכוי התכונות הטובות שבנו (כמו נטילת סיכונים, תחרותיות וחוסר פחד).

פיטרסון מזהיר שכאשר מדכאים "גבריות" בצורה מוחלטת, היא הופכת ל"פרי אסור" ומתפרצת החוצה בדרכים אפלות. ראינו ייצוג טוב לזה בסרט "מועדון קרב", שם האגרסיביות המודחקת מתפרצת בצורות פאשיסטיות. תגובה נוספת מהעולם האמיתי לניסיון ה"סירוס" הזה, טוען פיטרסון, היא העלייה המחודשת של גורמי ימין קיצוני בפוליטיקה.

האמת היא, הוא מסכם, שנשים לא באמת רוצות לגדל בנים חלשים. הוא מזכיר שלכל בן יש אמא, ואיזו אמא הייתה רוצה לטפל ב"ילד-גבר" תלותי וחסר אונים, במקום בגבר עצמאי שהיא יכולה לסמוך עליו?

חוק 12: לטף חתול כשאתה פוגש אותו ברחוב

במהלך החוק האחרון, פיטרסון מדבר על עמידות. כאשר מתמודדים עם קשיים, חשוב להמשיך להילחם ולא להתייאש. עמידות בחיים היא תכונה חיונית להצלחה.

יצא לכם פעם לטפל באדם חולה וקרוב אליכם? זה יכול להיות אחד האתגרים הכי קשים שהחיים מציבים בפנינו. פיטרסון חווה את זה בעוצמה יומיומית: בתו סובלת מדלקת מפרקים חריפה מאז שהייתה בת שש.

החיים שלה היו רצף כמעט בלתי פוסק של כאבים, זריקות וניתוחים מורכבים להחלפת מפרקים.

בתור הורה במצב כזה, האינסטינקט הראשון הוא לזעוק שהחיים פשוט "לא פיירים". אבל פיטרסון מציע נקודת מבט הפוכה: דווקא הרגעים האפלים האלה, הכאב, הסבל והצער, הם מה שנותנים ערך ומשקל אמיתי לרגעים הטובים.

תחשבו על סופרמן. כשהדמות שלו הומצאה, היא הייתה הצלחה מסחררת. אבל אז, הכותבים של ספרי הקומיקס התחילו לתת לו עוד ועוד כוחות על, עד שהוא הפך לבלתי מנוצח לחלוטין. ומה קרה? הקוראים התחילו למצוא אותו... משעמם בטירוף.

למה? כי אם אין שום סיכון אמיתי, אם אין שום סכנה ממשית, הניצחון שלו הופך לחסר משמעות. באותו אופן בדיוק, הרגעים הטובים בחיים שלנו היו מרגישים ריקים מתוכן אם לא היינו צריכים להיאבק, להתאמץ ולפעמים גם לסבול כדי להגיע אליהם.

כשאתה מאמץ את הגישה הזו, אתה לומד לאמץ את החיים עצמם ולהעריך כל דבר טוב שנקרה בדרכך. זה גם מה שנותן לך את הכוח הנפשי לצלוח תקופות קשות, גם כשהן ארוכות ונראה שהן לא נגמרות.

אחרי שנים של סבל, הבת של פיטרסון מצאה פיזיותרפיסט חדש שעזר לה להחזיר לעצמה טווח תנועה, מידה לא מבוטלת של נורמליות, ובעיקר, הרבה פחות כאב. האם יהיו עוד סיבוכים בעתיד? כנראה שכן. אבל כרגע, שניהם פשוט מאושרים ונהנים מהשיפור הזה, כל עוד הוא נמשך.

זו הגישה הבריאה ביותר לחיים. זו הגישה שגורמת לך לעצור לרגע כשאתה הולך ברחוב, להתכופף, ופשוט ללטף חתול שנקרה בדרכך.

צריך לזכור תמיד: אין יום בלי החושך של הלילה, ואין סדר בלי כאוס. יש סבל בחיים, זו עובדה. אבל הסבל הזה הוא גם מה שנותן משמעות לכוח העמידה שלנו, והופך את רגעי השלווה והאושר למתגמלים כל כך.

סיכום סופי: איך להמשיך מכאן

בואו נודה על באמת, הניווט בחיים הוא מאבק מתמשך, רצוף אתגרים וקשיים.

ואם יש משהו אחד מובטח, זה שכנראה מחכות לנו עוד צרות בהמשך הדרך. אבל לצד כל זה, יש בחיים גם יופי ושמחה, גם אם הרגעים האלה מרגישים קצרים וחולפים.

כל מה שנותר לנו לעשות זה פשוט לנסות כמיטב יכולתנו. להיות כנים, לדבר אמת, ולהימנע מגאווה ואנוכיות. חשוב לא פחות לקחת אחריות מלאה על הגורל שלנו, ולהפסיק להאשים את העולם או את כל מי שמסביב בכישלונות ובחסרונות שלנו.

בסופו של דבר, האדם היחיד שיכול לשפר את החיים שלכם

זה אתם.